התזה של פירן
התזה של ההיסטוריון הבלגי אנרי פּירֶן היא אחת התזות החשובות ורבות ההשפעה במחקר ההיסטורי של המאה ה-20. התזה סובבת סביב שאלת התיקוף (פריודיזציה): מהי נקודת הזמן שבה הסתיימה "העת העתיקה" ומתי בדיוק החלו "ימי הביניים"? התזה עוסקת במידת התפרקותה של האחדות הים-תיכונית לאחר נפילת האימפריה הרומית המערבית, בהשפעתם של כיבושי האסלאם, ובהעברת מרכז הכובד של "אירופה" צפונה.
עיקרי התזה
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי ההשקפה המקובלת מאז ימי הרנסאנס, ההיסטוריה נחלקת לשלוש תקופות עיקריות: העת העתיקה, ימי הביניים והעת החדשה. טרם פרסומה של התזה, ההנחה ההיסטוריוגרפית השלטת הייתה כי פלישות השבטים הגרמאנים לתחומי האימפריה הרומית וקריסתה של האימפריה הרומית המערבית הביאו לסופה של תקופת "העת העתיקה" ופתחו את תקופת "ימי הביניים". לפיכך, ימי הביניים החלו במאה ה-5, עם הפסקת הרציפות השלטונית והגאוגרפית של האימפריה הרומית המערבית.[1]
בניגוד להנחה זו, פירן טען שהקמת הממלכות הגרמאניות בשטחי האימפריה במערב לא היא שגרמה להתפוררות העולם הרומי, שהיה עולם ים-תיכוני במהותו, ואף לא לקצה של התרבות הרומית. כיבושי האסלאם במאה ה-7 הם שגרמו לכך. כיבושי האסלאם גרמו לשבירת האחדות הים-תיכונית ולהסטת מרכז הכובד של הממלכה הקרולינגית צפונה (לצפון צרפת, בלגיה וגרמניה). לשיטתו, התקופה של השושלת המרובינגית (המאה ה6-7) הייתה המשך ישיר של שלהי האימפריה הרומית, ואילו השושלת הקרולינגית (המאה ה8-9) היא זו שפתחה את תקופת "ימי הביניים", תקופה שבה הכנסייה ביססה את שליטתה והמערכת הפאודו-וסלית החלה להיווצר.[2][3] הניסוח המפורסם של פירן: "בלא האסלאם סביר שהאימפריה הפרנקית לעולם לא הייתה קמה, ובלא מוחמד לא היה קרל הגדול"[4] מדגיש כי אילולא כיבושי האסלאם במאה ה-7, הפרנקים היו ממשיכים להיאחז בים התיכון, והשושלת הקרולינגית לא הייתה מפנה את מבטה צפונה ממנו.
להלן קטע מתוך פרק המסקנות של החלק הראשון 'אירופה המערבית לפני האסלאם' בספר "מוחמד וקרל הגדול ", הממחיש את רעיונותיו של פירן לגבי המשכיות האחדות הים תיכונית גם לאחר פלישת השבטים הגרמאנים לאימפריה הרומית המערבית:
"על פי כל נקודת מבט, התקופה שהחלה עם התבססות הברברים בתוך גבולות האימפריה לא הביאה עמה כל שינוי היסטורי של ממש. הגרמאנים לא הרסו את האימפריה, אלא את הממשל האימפריאלי באזורי המערב. הם עצמם הכירו באימפריה בכך שהתיישבו בה כבעלי ברית (foederati). הם לא שאפו כלל להחליף את האימפריה במשהו חדש, אלא ביססו את עצמם במסגרתה, ואף כי התיישבותם לוותה בתהליך של הידרדרות, הרי שלא חידשה כל חידוש במערכת השלטונית; אפשר לומר שהארמון הישן [האימפריה] נתחלק עתה לדירות נפרדות [הממלכות הגרמאניות] אך הוסיף לעמוד על תלו. בקצרה, אופייה הבסיסי של "רומאניה" [מרחב התרבות הרומית] נותר ים-תיכוני כשהיה.[5]"
— Henri Pirenne, Mohammed and Charlemagne, London 1965, p.140
לדידו של פירן, הפלישות הגרמאניות לאימפריה הרומית לא הביאו לשינוי דרמטי מבחינה תרבותית, כלכלית או חברתית במערב אירופה. המראה הכללי של אירופה אומנם השתנה, ריבוי של ממלכות החליף את האחדות של האימפריה הרומית, אך העמים הגרמאנים לא הכניסו שום חידוש היסטורי חשוב, ובפרט לא יצרו שיטת שלטון חדשה. גם לאחר הפלישות, כמו לפניהן, הים התיכון נמצא במרכזו של העולם המערבי. האחדות הים תיכונית שהייתה גורם יסודי בעולם העתיק, נשמרה בכל רבדיה גם לאחר קריסת האימפריה והמסחר המשיך להתרכז בים התיכון. עד הכיבושים המוסלמיים במאה ה-7, לא היה דבר שבישר על קצן הקרב של החברה והתרבות של האימפריה הרומית וכל תחומי החיים המשיכו להתנהל ולשגשג סביב הים התיכון. על-פי פירן, האסלאם היה זה שפורר את התרבות הקלאסית, סגר את הים התיכון למסחר ואינטראקציה, וגרם לאבדן משמעותי בחשיבותה של אירופה הדרומית.
על מנת להבין את השפעתו של האסלאם על המרחב הרומי, כמו גם את התפשטותו המהירה, פירן השווה בין הפלישה המוסלמית לבין הפלישות של השבטים הגרמאנים לתחומי האימפריה הרומית, והסיק כי הפלישות הברבריות התרחשו, אם כי בעוצמה ובתדירות משתנה, לאורך כל ימיה של האימפריה הרומית. פלישות אלו הכבידו על האימפריה, וכאשר היא הזניחה את ההגנה על גבולותיה, הפולשים חדרו אליה, עברו "רומניזציה" ונטמעו באוכלוסייתה מבלי לגרום לשינויים דרמטיים. לעומת זאת, עד זמנו של מוחמד, כמעט ולא היה קיים מגע בין האימפריה לבין חצי האי ערב, והשליטים הרומים הסתפקו בהקמת חומה להגנתה של סוריה מפני חבורות נוודים מן המדבר. האימפריה הרומית מעולם לא החשיבה את הגבול המזרחי כנקודת תורפה, ומעולם לא ריכזה שם כוחות צבא גדולים. לא הייתה סיבה לחשוש מפני הבדווים הנוודים של חצי האי ערב, שתרבותם הייתה עוד בשלב שבטי, ושבילו את רוב זמנם במלחמות פנימיות או בביזת שיירות. האימפריה הרומית והאימפריה הפרסית, שהיו טרודות בעימות ארוך הימים ביניהן, לא חששו מהטפתו של מוחמד בקרב השבטים המסוכסכים, ולא יכלו לשער שהיא תאחד ותלכד אותם תחת דת אחת. ברור לגמרי כי לעומת האיום הגרמאני, שתמיד העסיק את הקיסרים הרומים, ההתקפה המוסלמית באה עליהם בהפתעה ותפסה אותם לא מוכנים לקראתה. הצלחתה של המתקפה המוסלמית מוסברת בתשישותן של רומא ופרס, שנחלשו מן המאבק המתמיד ביניהן.[6]
התפתחות התזה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פירן החל לחקור את בעיית סופו של העולם העתיק בזמן מלחמת העולם הראשונה, בעת שישב בשבי הגרמני. בשנות העשרים של המאה ה-20, תוך כדי פולמוס אקטיבי עם מלומדים שונים, התפתחו וגובשו רעיונותיו של פירן. בשל בעיית מיעוט המקורות, פירן הסתמך בעיקר על מטבעות מן התקופה וניתוח מדוקדק של כתבי גרגוריוס מטור על מנת לבסס את עיקרי התזה שלו. בשנת 1922 יצא לאור מאמרו "מוחמד וקרל הגדול" (Mahomet et Charlemagne), ובשנת 1923 המאמר "ניגוד כלכלי: מרובינגים וקרולינגים" (Un contraste economique:Merovingiens et Carolingiens). בשנת 1925 פורסם קובץ הרצאותיו של פירן תחת השם "ערי ימי הביניים" (Medieval Cities) שהביא לתזה של פירן את תפוצתה העצומה. מפאת מחלתו ומותו באוקטובר 1935, פירן לא זכה להשלים ולפרסם את ספרו המופתי "מוחמד וקרל הגדול", שהושלם בידי בנו ז'אק פירן ותלמידו פרנאן ורקאוטרן (Fernand Vercauteren) וראה אור ב-1937.[7][8]
ביקורות על התזה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תבניות הזמן שנועדו לארגן את המאורעות ההיסטוריים באופן שיש בו רציונל כרונולוגי, הן בדרך כלל המצאה מאוחרת של היסטוריונים מודרניים, ואין להן הרבה מן המשותף עם הדברים שהתרחשו בתקופה הנחקרת. עקב כך, כל ניסיון לחלק את ההיסטוריה ולתחם אותה לתקופות, הוא מטבעו ניסיון שרירותי המעורר מחלוקות בין חוקרים בעלי פרשנות שונה שלעיתים מבוססת על מקורות שונים. על כן, התזה של פירן גרמה לדיון סוער בקרב אנשי אקדמיה, ורבים התנגדו לה וניסו לערער עליה בעזרת נימוקים שונים.
הביקורות על פירן היו רבות ומגוונות, והתייחסו לחלקיה השונים של התזה: נטען כי המידע שהגיע לגרגוריוס מטור (עליו הסתמך פירן) היה חלקי ומקוטע וכלל רסיסי מידע שהגיעו אליו בדרך מקרה[9] ; הוטל ספק בקיומה מלכתחילה של אחדות העולם הרומי[10] ; נטען גם כי המסחר המרובינגי כלל לא היה "גדול"[11] ; כמו כן, הועלתה ביקורת חריפה על ההנחות העיקריות של פירן ביחס לאסלאם.[12] עם זאת, הביקורת של ההיסטוריון הכלכלי, רוברט לופז, היא זו שקראה את התיגר הגדול ביותר על התזה. לופז הסכים עם פירן בדבר ההשפעה המכרעת שהייתה לפלישת המוסלמים על מחיקת המורשת הקלאסית מן המרחב הרומי. לטענת לופז, צדק פירן כשמיקם את סיום העת העתיקה בתקופת הכיבושים המוסלמיים. ואולם בתחום הכלכלי היו פני הדברים שונים. את טענתו, כי האיחוד הכלכלי של העולם העתיק התמוטט עם הופעת האסלאם, הוכיח פירן באמצעות "היעלמותם" מאירופה של ארבעה מוצרים שמקורם במזרח: פפירוס, בדי מותרות, תבלינים ומטבעות זהב. לופז בחן את מעמדם של המוצרים הללו, ובא לידי מסקנה שהיעלמותם לא הייתה בו-זמנית, ואף לא התרחשה במקביל להתפשטות האסלאם. יתר על כן, לופז טען כי לא תמיד מדובר בהיעלמות של המוצר, אלא בצמצום השימוש בו. הסיבות לכך לא היו בהכרח כלכליות, לעיתים צמצום השימוש נבע דווקא מגורמים חברתיים ותרבותיים, או שהושפע משינויים שהתרחשו מחוץ לאימפריה הפרנקית. כך למשל היעלמות הפפירוס לא נגרמה בשל הכיבושים הערביים, אלא בשל ניצחון הנייר 300 שנים מאוחר יותר.[13]
אחד הגורמים המרכזיים אשר מערערים את יסודות התזה של פירן הם מסמכים שנמצאו בגניזת קהיר ואשר מוכיחים כי סחר ברחבי הים התיכון המשיך להתקיים גם לאחר השתלטות המוסלמים על הים התיכון. אחת הביקורות על פירן היא העובדה שהרדהנים עסקו בסחר בין אסיה לאירופה וקישרו בין העולם המוסלמי לנוצרי, כך שהסחר היה יכול להמשיך להתקיים. הרדהנים היו גילדה של סוחרים, בחלקם הגדול יהודים, שמילאו תפקיד חשוב במסחר בין האימפריה המוסלמית לבין הממלכות הנוצריות בימי הביניים. במהלך ימי הביניים המוקדמים המדיניות האסלאמית במזרח התיכון ובצפון אפריקה והמדיניות של הממלכות הנוצריות באירופה אסרו לעיתים קרובות את כניסת הסוחרים של הצד השני לנמליהם. הרדהנים תיפקדו כשליחים וכסוחרים נייטרליים, ובכך שמרו את דרכי המסחר והתקשורת פתוחות.[14][15]
חשיבות התזה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אנרי פירן היה בין ההיסטוריונים הראשונים אשר הודות למחקריהם נעשתה ההיסטוריה העולמית פחות 'אירופו-צנטרית'. לצד גורמים רומאניים וגרמאניים, הוא הבליט את חשיבות חדירתו של האסלאם לאזור הים התיכון. עוד בטרם נודעה חשיבות גדולה לארצות האסלאם על התפתחות המערב, הבחין פירן בהשפעתן הרבה על תולדותיה של אירופה בימי הביניים.[16]
למרות הביקורות הרבות על פירן, או שמא בזכותן, ובעקבות הדיון הפורה שהן מעוררות, התזה שלו נותרה רלוונטית ונלמדת כמעט בכל קורס אקדמי העוסק בהיסטוריה של ימי הביניים. השפעת התזה של פירן הייתה מרחיקה לכת בתחומים שונים: בחקר ביזנטיון – כיוון שפירן האריך את איחוד העולם הים-תיכוני ואת משך אחיזתה של התרבות הרומית; בחקר ההיסטוריה הגרמנית – שכן פירן נטה להמעיט בתרומה הגרמאנית לתרבות המערבית; בחקר האסלאם – שתפס מעתה מקום מרכזי בהיסטוריה האירופית ; ובתחום הפילוסופיה של ההיסטוריה העוסקת בתאוריות של שינוי.[17]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Henri Pirenne, Medieval Cities: Their Origins and the Revival of Trade, Garden City, N. Y, 1956
- Henri Pirenne, Mohammed and Charlemagne, London : G. Allen and Unwin, 1965
- Alfred F Havighurst, The Pirenne Thesis: Analysis, Criticism, and Revision, Lexington, Mass,1965
- S.D Goitein, A Mediterranean society: An abridgment in one volume, University of California Press, 1999
- אנרי פירן, היסטוריה כלכלית וחברתית של אירופה בימי הביניים (מאנגלית: אהרון אריאל, עריכה מדעית: יהושע פראוור), מסדה, 1975
- ראשיתה של אירופה: מערב אירופה בימי הביניים המוקדמים, האוניברסיטה הפתוחה, 2003, כרך ד, יחידה 9 (עורכות: איריס שגריר ואורה לימור): הים התיכון במעבר מהעת העתיקה לימי הביניים – דיון בתזה של פירן, עמ' 145–249
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ אורה לימור, ראשיתה של אירופה: מערב אירופה בימי הביניים המוקדמים (תל אביב, 2003), כרך ד', עמ' 149
- ^ אנרי פירן, היסטוריה כלכלית וחברתית של אירופה בימי הביניים, תר' אהרן אריאל, (רמת-גן ,1975), עמ' 5–23
- ^ לימור, ראשיתה של אירופה, עמ' 149–150
- ^ Henri Pirenne, Medieval cities: Their origins and the revival of trade, (N.Y, 1956), pp. 27.
- ^ תרגמה מצרפתית: איריס שגריר; בתוך: לימור, ראשיתה של אירופה, עמ' 177
- ^ Pirenne, Mohammed and Charlemagne, pp. 147–185
- ^ פירן, היסטוריה כלכלית וחברתית של אירופה בימי הביניים, עמ' 7–14
- ^ לימור, ראשיתה של אירופה, עמ' 151–155
- ^ Norman H. Baynes, "H.Pirenne and the Unity of the Mediterranean World", in: Havighurst (ed.), the Pirenne Thesis, pp.54–57
- ^ Raymond Van Dam, "The Pirenne thesis and fifth century Gaul", in: John Drinkwater and Hugh Elton (eds.), Fifth-Century Gaul: A Crisis of Identity? Cambridge 1992, pp. 321–333. .
- ^ Robert Latouche, "The So-Called 'Grand Commerce' of the Merovingian Period", in Havighurts (ed.), the Pirenne Thesis, pp. 132–138
- ^ עמנואל סיון, "האסלאם והים התיכון – בחינות מחודשות בדיון על התזה של פירן", אורה לימור (עורכת), ראשיתה של אירופה, (תל אביב, תשס"ד), עמ' 240–249
- ^ Robert S. Lopez, "Mohammed and Charlemagne: A revision", in Havighurts, (ed.), the Pirenne Thesis, pp. 61–85
- ^ Shelomo Dov Goitein, A Mediterranean society: An abridgment in one volume, (Berkeley 1999))
- ^ רון ברקאי, "הפצת מחשבה וידע באגן הים התיכון: הרפואה בראשית ימי הביניים", זמנים, 34–35 (תשנ"א), עמ'75–81
- ^ פירן, היסטוריה כלכלית וחברתית של אירופה בימי הביניים, עמ'5.
- ^ לימור, ראשיתה של אירופה, עמ' 154